מבין כל הדינים הרבים שבין אדם לחברו המופיעים בפרשה, אחד המפורסמים הוא "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין, שן תחת שן". אדם שהזיק את חברו ופגע בו אמור לקבל עונש זהה. פגעת בעין? גם לך יוציאו עין. פגעת בשן? תתכונן לטיפול שורש… מה שעשית, יעשו לך חזרה.
וזה לא נעשה חלילה מנקמנות, חלילה, אלא מרצון לצדק. אם כל כך חשוב שיהיה שוויון, למה לא לשמור על שוויון גם בכאב? פגעת – נפגעת, די הוגן בסך הכל. וכך באמת מובנים הדברים ברובד ה"פשט" של התורה.
אבל לתורה יש עוד רובד. בתלמוד, המייצג את החלק של "התורה שבעל פה", מתנערים חכמינו מגישה כזו מכל וכל. *"עין תחת עין – בכסף הכתוב מדבר".* התורה מעולם לא התכוונה לאכזריות. הוצאת למישהו עין? תשלם, תפצה, תרפא, אבל בשום פנים ואופן לא נעלה על הדעת שיוציאו לך עין בחזרה. מה אנחנו, ברברים?
מצד אחד, זה פירוש עדין ומוסרי, שקל יותר להזדהות איתו. ומצד שני, זה לא מה שהפסוק אומר. וחוץ מזה, מה עם ההגינות? בסופו של דבר לא נעשה כאן צדק. לך כואב, והוא משלם פיצויים ונוסע לקריביים… ובכלל, איך יכול להיות שיש כזה פער בין מה שכתוב בתורה לבין איך שחכמינו הבינו את הפסוק?
כאן מתגלה נקודה חשובה ועמוקה: היחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא כמו היחס בין אבא ואמא. בדרך כלל אבא מייצג את ההקפדה על הצד הפורמלי, ואמא את העדינות והרוך שמאפשרים אהבה ללא תנאי. כך התורה שבכתב היא הדין הקשה והצדק שאין לנו יכולת לעמוד בו, והתורה שבעל פה מגלה יותר את צד החסד והאהבה.
"עין תחת עין" היא דין יבש, שהוא אמנם מאוד צודק אבל לא רגיש בכלל. באמת, ראוי שאותו אדם שפגע ישלם בגופו על הנזק שעשה. אבל התורה שבעל פה, שלאורה אנחנו חיים, מעדנת את הערך הקשוח ומתאימה אותו לחיים האנושיים הבלתי מושלמים. מי יכול לחיות רק על פי הדין?
הגמרא אומרת: "מפני מה חרבה ירושלים? מפני שלא דנו בה לפנים משורת הדין". ירושלים, עיר הצדק, חרבה בגלל שדנו בה רק לפי הצדק!
אבל קרוב היום שבו "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" – ואז נוכל לראות שאין באמת סתירה בין המשפט וחסד, ולא בין הצדק לצדקה. "ברוך אתה ה', מלך אוהב צדקה ומשפט".
שבת שלום!
מוזמנים לשתף ! אנא ציינו הפנייה לאתר: droryahav.com/