דילוג לתוכן

הי, אני דרור יהב!

כותב, עורך ומרצה בתחום היהדות.

בוגר יחידה 8200 ואיש הייטק לשעבר, דוקטורנט בבר־אילן בתכנית ליהדות בת־זמננו וחוקר את ההיסטוריה של תנועת התשובה בישראל.

לסיפור ←
דרור יהב

מנהל תוכן בקבוצת VLU מלמד יהדות במגוון מסגרות יותר מעשר שנים של סוכרייה, כל שבוע שני ספרים

כשלמדתי בתיכון,

השתתפתי במשלחת תלמידים מבית הספר החילוני שבו למדתי. נסענו לגרמניה, למפגש עם משלחת מקבילה של תלמידים שלמדו בבית ספר נוצרי־קתולי. המטרה הייתה לקרב בינינו כדי לגשר על משקעי העבר וליצור עתיד חדש. במשך שבועיים שלמים התארחנו בבתיהם, יצאנו לפאבים, דיברנו וצברנו חוויות משותפות. כמו כל חבריי, גם אני נסעתי בעיקר בשביל החוויה.

לא תיארתי לעצמי עד כמה המסע הזה עומד לשנות את חיי.

בשבת בבוקר נסענו כולנו, ישראלים וגרמנים כאחד, לתפילת שחרית בבית הכנסת המרכזי בעיר שבה התארחנו. אנחנו, הישראלים, היינו שיכורים מחוויית הביקור בחוץ לארץ, ולא מצאנו עניין בבית הכנסת. למעשה, השתוקקנו להמשיך לאטרקציה הבאה: מוזיאון המכוניות של מרצדס או משהו כזה.

נכנסנו באיחור לאולם התפילה, שהיה ריק כמעט לחלוטין, ומיד חיפשנו דרכים להעביר את הזמן. חלק מאיתנו דפדפו בספרים, חלק דיברו ביניהם. דווקא הגרמנים, שבאו מבתים אדוקים וידעו די הרבה על יהדות ועל תנ"ך, כיבדו את התפילה והתעניינו בה מאוד.

ואז, בעודי בוהה בקירות בחוסר עניין, ניגש אליי אחד הבחורים הגרמנים, הושיט לי סידור עם תרגום לגרמנית ושאל בתמימות:

"תוכל להראות לי איפה אנחנו נמצאים בתפילה?"

ננערתי ממקומי. מובן שלא ידעתי. גם איש מהחברים סביבי לא ידע. גירדתי את הראש במבוכה, לקחתי את הסידור וניסיתי, מתוקף היותי היהודי שבינינו, לגלות את התשובה. אך לשווא. למרות שחגגתי בר־מצווה ועליתי לתורה כמה שנים קודם לכן, לא ממש הכרתי את התפילה, והמבטא הגרמני הכבד של החזן הקשה עלי להבין מה הוא אומר.

תוך שאני מנסה לחשוב על תירוץ טוב שיעזור לי ליישב את מצפוני, חלפה בי מחשבה. רק יום קודם לכן ביקרנו, ישראלים וגרמנים, במחנה ריכוז, ביקור שהותיר בנו רושם עצום. עברנו בין הצריפים, נגענו בגדרות התיל וערכנו טקס זיכרון עם שירים עצובים לזכר היהודים שנרצחו שם. נשבענו לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח.

אבל באותו רגע, באולם הכמעט ריק בבית הכנסת של בון, שאלתי את עצמי:

את מי בדיוק אני מייצג כאן?

אני מרגיש זר בבית הכנסת לא פחות, אולי יותר, מהגרמנים שאיתנו. למען האמת, מבחינות רבות אין בינינו שום הבדל: אנחנו מתלבשים אותו דבר, שומעים את אותה מוזיקה, אוהדים את אותן קבוצות כדורגל. איזה מין יהודי אני, ובמה בדיוק מתבטאת היהדות שלי?

נזכרתי שכהכנה למשלחת, שמענו סדרת הרצאות על ההיסטוריה של יהודי אירופה.

עכשיו הבנתי שאני אולי יודע הרבה על הדרך שבה יהודים מתו, אבל איני יודע כמעט דבר על הדרך שבה יהודים חיים.

באותו רגע נשבעתי לעצמי שבועה, שרק כעבור כמה שנים תקבל דמות וצורה:

לעולם, לעולם! לא ישאל אותי שוב אדם שאלה כלשהי על המסורת שלי, ואני לא אדע לענות.

שם, במובן מסוים, החל המסע שלי.

לימים גיליתי שמסע דומה מתרחש אצל צעירים (ואף מבוגרים) רבים, שמחפשים, כמוני, את דרכם אל זהותם היהודית. בשנים שחלפו מאז הביקור בגרמניה שמעתי מאנשים שונים אינספור סיפורים על הדרך המיוחדת שבה התעוררה לפתע הנקודה היהודית בתוכם:

  • לאחת זה קרה במנזר בודהיסטי, כשביקשו ממנה להשתחוות לפסל
  • למישהו אחר כשראה את חבריו לפלוגה מניחים תפילין מוקדם בבוקר
  • אחד מצא נחמה במילות הקדיש שהתחיל לומר לאחר שאביו נפטר
  • ואחרת, מתוך תחושת ריקנות כבדה שאפפה אותה בשיא הצלחתה כדוגמנית מפורסמת
  • "למרות שעדיין לא נפגשנו, את תום פרנץ, השף שזכה במאסטר שף ישראל, אני מחבב במיוחד. הסיפור האישי שלנו דומה מאוד: שנינו גדלנו בלי קשר אמיתי לדת, שנינו השתתפנו במשלחות שחיברו בין ישראלים לגרמנים, ולשנינו המפגש הזה עשה משהו עמוק. רק שאצלו זה היה מהצד השני."

    מתוך סוכרייה לפרשת יתרולסוכרייה המלאה ←

אנחנו מחפשים אוצר גדול שרק שמענו על קיומו, אבל אין לנו לא מפה, לא כלי עבודה ולא זקן חכם שיורה לנו את הדרך.

גיששתי באפלה.

תמיד נמשכתי לחיפוש אחר משמעות החיים. כבר כנער השקעתי את עצמי בפילוסופיה, פסיכולוגיה, בודהיזם ועוד שיטות אזוטריות ומיסטיות. הייתי משוכנע ששם אמצא את התשובה, ששם תתגלה האמת. אבל פעם אחר פעם הרגשתי שמשהו לא לגמרי מסתדר.

רק בסוף, בלית ברירה, הגעתי אל היהדות, אבל כשביקשתי ללמוד עליה יותר, נתקלתי בבעיה.

מאיפה מתחילים? את מי שואלים? עם מי אפשר להתייעץ?

לא הכרתי כמעט אנשים דתיים, ואלה שפגשתי לא ענו לי את התשובות שחיפשתי. התביישתי לברר, כי לא רציתי שיחשבו שאני חוזר בתשובה חלילה, והייתי בעל גאווה רבה מכדי לפנות לרב שילמד אותי את מה שאינני יודע. ועוד דבר: אודה על האמת, חששתי גם מכל הסיפורים על "שטיפת מוח", כתות והתרחקות מהמשפחה. פחדתי שאם אתעניין מדי, בסוף אני עלול להפוך ל"אחד מהם", ובינינו, מי רוצה להיות "כזה"?

כל הדברים האלה הובילו לכך שאת הדבר היקר לי ביותר, זהותי, חששתי לברר. לאט־לאט ליקטתי ספרים, כתבי עת ומאמרים שבעזרתם בניתי מאגר ידע נרחב, אך גם אקראי למדי.

שנים עברו עד שמצאתי את דרכי, בהדרגה ובאיטיות, אל עולמה של היהדות ואל המקום שלי בתוכה.

אלה היו שנים מלאות שמחה וסיפוק, אך גם מלוות בהרבה בלבול וחיפוש.

לתרגם בין העולמות

בשנים שחלפו מאז, הפכתי בעצמי למדריך לאנשים שמגששים את תחילת דרכם בעולם היהדות. הבנתי שהחוויות והתובנות שצברתי עשויות להיות בעלות ערך גדול עבורם, ועם הזמן גם פיתחתי יכולת לתרגם בין העולמות, לתווך את היהדות המסורתית, ה"הארדקור", בצורה שתתאים גם למי שגדל בתרבות ובאורח חיים שונים לחלוטין.

זמן רב מלווה אותי המחשבה שאם רק היה לי מורה שיאיר לי את הדרך, דרכי הייתה אולי קלה ופשוטה יותר.

במשך כתיבת הספר הנחה אותי בעיקר כלל אחד: שזה יהיה הספר שהייתי רוצה לקרוא בעצמי אז.

אז למה "רק מתעניין"?

כי אי אפשר להכחיש שיש לנו רתיעה מיהדות. אנחנו סקרנים, רוצים לדעת עוד, אבל גם לא רוצים להתחייב. אז תדעו שמותר ואפשר ורצוי להתעניין, ואם רוצים, גם להתקדם, אבל בקצב שלכם.

כיף שבאתם!

בסוכרייה לשבת תמצאו דברי תורה קצרים ואקטואליים שאני שולח בקבוצת וואטסאפ כל יום שישי בבוקר.

רק מתעניין ← אל תראה אותי ככה ←