מסופר כי במאה ה-6 לפנה"ס, סרח סיסאמנס, שהיה שופט עליון בחצרו של כנבוזי השני מלך פרס – ולקח שוחד.
השמועה הגיעה לאוזני המלך. באותה עת, דינו של שופט שקיבל שוחד היה מוות.
כנבוזי השני, שנודע באכזריותו, רצה שגזר הדין ייזכר לדיראון עולם, אך בעיקר ירתיע. לכן הוא קבע עונש אכזרי במיוחד: הוא ציווה כי עורו של סיסאמנס יושל מעליו בעודו בחיים, והורה לרפד איתו את מושבו של סיסאמנס עליו השלום. או אז מינה כנבוזי את בנו של סיסאמנס לשופט במקום אביו, וציווה עליו לתפוס את מקומו – ולשבת על הכיסא המרופד.
ככול הידוע לנו, בנו של סיסאמנס מעולם לא לקח שוחד. (מתוך הדף Art in a blink)
המלך כנבוזי ביקש לפתור את בעיית האי-סימטריה המבנית: כאשר גורם מסוים יכול להשתחרר בקלות מהצורך לשאת בתוצאות מעשיו, קורים מעשים לא טובים. שופט יטה לקחת שוחד אם הוא מעריך שהמחיר שישלם אם ייתפס יהיה זול, אם בכלל, לעומת הרווח הצפוי לו.
יש לכך הרבה דוגמאות: בנקאים, סוכני נדל"ן, עורכי דין, אנשי מכירות ועוד אנשים שנותנים לנו עצה טובה ("חבל זו הזדמנות שלא תחזור, אני במקומך לא הייתי חושב פעמייל") אבל לא פועלים לפיה. אם יש לכם סוכן השקעות, תבדקו מה יש בתיק ההשקעות שלו לפני שאתם מקבלים את העצה.
אי-הסימטריה הייתה הסיבה למשבר הכלכלי של 2008, שנגרם בגלל שהבנקים לא היו צריכים לשאת בתוצאות ההלוואות המשוגעות שהם נתנו לכל דכפין. אם הבונוסים יישארו אותו דבר ואולי. אפילו יגדלו, למה לא בעצם?
החשיפה לסיכון, טוען הסופר והכלכלן נסים טאלב ("ברבור שחור", "בלתי שביר"), היא אחד הדברים החשובים ביותר עבור חברה בריאה, ישרה ומשגשגת. בספרו "חשיפה לסיכון" הוא מסביר היטב שמי שרוצה לפעול, חייב לקחת סיכון ולהיות מוכן לשלם מחיר.
טאלב מצטט את אחד המקורות הקדומים לרעיון הזה: דיני הנזיקין בפרשת השבוע, ובייחוד הפסוק "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל". לכאורה זה נשמע כמו חוק אכזרי. ואכן חז"ל הסבירו שאין הכוונה לעקור למישהו את העיניים או השיניים חלילה, אלא לתשלום ממון תמורת הפגיעה הגופנית (פיצוי כספי).
טאלב מוצא בכך מסר חשוב מאוד. הרעיון אומר – קשה מאוד להרתיע כשאין מחיר.
תאגידים גדולים מסתירים לא פעם מידע חשוב מעיני הלקוחות – מערכות בלמים לא תקינות, תחליפי חלב מחוסרי ויטמינים, ועוד ועוד. ברוב המקרים הן יודעות על כך, אלא שהמחיר של ריקול הוא גבוה מדי לדעתן, והן מעדיפות לטשטש ולקוות שאיש לא יגלה.
רק אם הסיכון והמחיר האישי כבד מספיק, נכנסת גם הרתעה, ואז אנחנו חושבים על זה כמה פעמים לפני. מישהו הזכיר את השוקולדים של "עלית"?
טדי רוזוולט, הנשיא ה־26 של ארה"ב, הגדיר את מדיניות החוץ שלה במשפט אחד: "דבר ברכות, אבל שא מקל גדול".
צריך לדעת לדבר יפה, אבל משום מה הדיבורים היפים עובדים יותר טוב כשיש לך מקל גדול ביד.
והאמת שככה זה גם עם עצמנו, עם הנפש הבהמית. אחת ההמלצות למעשנים שרוצים להיגמל היא לספר לכולם שהם הפסיקו. הפדיחה שתהיה להם כשהם יחזרו היא מתכון מצוין לגמילה.
שכנוע הוא דבר טוב, אבל לפעמים מקל גדול ביד עובד עוד יותר טוב.
תשאלו את הבן של סיסאמנס.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת