היום אני רוצה לדבר על הגיבורים האמיתיים של הפרשות שלנו. הפרשות הארוכות של השבועות האחרונים, שמתארות את בניית המשכן לפרטיו. וכעת הפרטים שכבר ראינו קודם בתאוריה הופכים למעשה.
במשכן יש המון כלים שאפשר להתמקד בהם: ארון הברית, מזבח הקטורת, מנורת הזהב. יש גם קירות עץ חזקים, ויריעות ססגוניות שמכסות הכל מלמעלה.
אבל עם כל הכבוד, היום אני רוצה לדבר על היתדות. יתדות מתכת פשוטה, אפילו גסה קצת, שמחברים הכל לאדמה. אלה שדואגים שכל היופי והקדושה לא יתפוגגו או יעלו בסערה השמימה עם הרוח הראשונה שתנשוב.
אין להם 'שיק', גם לא עיצוב מיוחד. פשוט פשוט.
התורה אפילו לא מקדישה דיון לשאלה אם הם ממש הוכנסו לאדמה או שרק קרקעו את כל המבנה בזכות כובד משקלן. רש"י מתיחס לשאלה זו ומכריע: "ואומר אני ששמם מוכיח עליהם שהם תקועים בארץ, לכך נקראו יתדות". כלומר מעצם העובדה שהתורה קראה להם כך, ניכר שהיתדות היו תקועים בארץ, כדרכם של יתדות.
אך מה רצה רש"י להגיד בזה? אף אחד לפניו לא הוטרד בכלל בשאלה הזו…
כזכור, גג המשכן היה עשוי מיריעות של חיות, ואילו הקרשים היו עשויים עץ, צומח. אך מה עם הדומם? לרש"י היה בלתי נתפס שהמשכן לא יורד עד המקום הכי גשמי, עמוק עמוק באדמה, והוא זה שנותן לו את היציבות שהוא זקוק לה. כמו שאמרו הגששים, "בניין – לפני שאתה בונה אותו ארבעים קומות באויר, אתה בונה אותו שמונים קומות באדמה…". כי המשכן כולל את כל המציאות, וקושר אותה יחד.
היתדות הקטנים האלה, עם שיק של לפני 3000 שנה, ממשיכות להחזיק עד היום את המשכן הרוחני של עם ישראל. בעולם שמתהפך עם סופה מטורפת ורוחות סוערות מסביב, טוב שיש על מי לסמוך. וכמו שאמר ישעיהו הנביא, "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן, אוהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו".
שבת שלום!
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1