בירושלים של סוף שנות השלושים גדל ילד בבית שלא היה בו שום דבר דתי. אביו היה קומוניסט נלהב – שנה לפני שהילד נולד, האב נסע לספרד להילחם נגד פרנקו, ולאחר מכן הצטרף ללח"י. שבת, תפילה, בית כנסת – לא היו בבית הזה.
ובכל זאת, כשהילד היה בן עשר בערך, אביו שלח אותו… ללמוד גמרא.
קצת מוזר, לא? למה לעשות דבר כזה?
לימים האב הסביר שרצה "שיגדל אפיקורוס, אבל לא עם הארץ". כלומר, חשוב לו שלא יאמין, אבל שלפחות יידע במה הוא לא מאמין… הוא לא תיאר לעצמו לאן השיעורים האלה יובילו. קראו לו אברהם שטיינזלץ.
מה עושים ילדים עם הירושה הערכית שקיבלו מהוריהם? האם חייבים להמשיך אותם אחד לאחד, או שאפשר ללכת בדרך אחרת?
פרשת השבוע נפתחת בפסוק כמעט מובן מאליו: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".
למה לציין דבר כל כך מובן מאליו, שאברהם הוליד את יצחק?
רש"י מסביר שהיו אנשים שלעגו ואמרו שאביו האמיתי של יצחק הוא בעצם אבימלך, מלך גרר. כזכור, כאשר שרה הייתה עקרה שנים ארוכות, היא ואברהם הגיעו לגרר. אנשי המקום רצו לקחת אותה למלך ואברהם אמר, מתוך פחד, "אֲחֹתִי הִיא". אף שהתורה מעידה שאבימלך לא נגע בה – זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה להריון. ככה התחילה הרכילות…
כדי לבטל אותה, הקב"ה יצר את פניו של יצחק דומות לפני אברהם, וכך ידעו כולם: "אברהם הוליד את יצחק".
הסיפור של אברהם עם אבימלך נגמר בהסכם: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית". הרשב"ם, מגדולי פרשני ימי הביניים, ציין שעצם הנכונות של אברהם לוותר על חלק מהארץ שנועדה לו, גררה השלכות קשות.
יצחק גדל, והסיפור חזר כמעט אחד לאחד. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם".
גם יצחק ירד לגרר אל אבימלך (כנראה ג'וניור), וכשאנשי המקום שאלו על רבקה אשתו, הוא ענה בדיוק כמו אביו: "אֲחֹתִי הִיא".
לאחר מכן אנשי גרר התנכלו לו שוב ושוב, ולבסוף גירשו אותו בבושת פנים.
מה שקרה לאבות חוזר אצל הבנים, אלא שהפעם הסוף שונה.
כשאבימלך רואה שיצחק משגשג, הוא שוב בא לבקש הסכם, אך מייפה את העבר: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם". רק טוב? בשלום? פתאום הוא מלאך.
ואכן, יצחק לא קיבל את הגרסה הזאת: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?".
הוא עומד על שלו, גאה, אך לא נוקם. הוא אומנם עורך להם משתה כראוי לאנשים מכובדים שכאלה, אבל לא נותן להם שום מתנות. גם גירשתם אותי וגם נראה לכם שאני אשלם?
שני הסיפורים זה לצד זה מגלים דמיון, אך גם הבדל. אותו מלך, אותו מקום, אותה בקשה, אבל בזמן שאברהם נתן לאבימלך צאן ובקר, יצחק לא נתן כלום. אברהם כרת איתו ברית, ויצחק הסתפק בשבועה הדדית: "וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו". ואבימלך, שבתחילת הסיפור גירש את יצחק, יוצא בסופו כשיצחק הוא זה ששולח אותו.
הורים לא פעם תופסים את עצמם אומרים לילדים משפטים שההורים שלהם אמרו להם, לפעמים באותה אינטונציה בדיוק. "כסף לא גדל על העצים", "תסגור את האור, זה לא מלון", "כשתהיי אמא תביני".
מה שיצחק מלמד אותנו הוא שגם אם אנחנו דומים להורים שלנו בפנים, בהרגלים ואפילו במשפטים שיוצאים לנו מהפה אנחנו לא חייבים להיות זהים. אפשר לקחת מהם את הדברים הטובים, ובמקומות אחרים – לבחור אחרת.
זוכרים את הילד מירושלים? התלמוד תפס אותו ומאז הוא לא הפסיק ללמוד. יותר מארבעים שנה לקח לו לתרגם ולבאר את כל התלמוד הבבלי במפעל מופלא מאין כמוהו, עד שהגמרא, שהייתה ספר סגור לרוב העם, נפתחה כמעט לכל יהודי. שמו היה הרב עדין שטיינזלץ.
ואיך הגיב האב הקומוניסט? בהתחלה ההורים לא התלהבו, אבל האב, שכיבד יושרה מכל סוג, הפך לשותף ואפילו ניהל את מפעל התלמוד בשנים הראשונות…
מסתבר שהורים יכולים להתגאות בילדיהם גם אם הם לא לגמרי זהים להם.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי, מנחם בן חיים הכ"מ
▶ השיר של השבוע: מוקי, "ילד של אבא"
שתפו והצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת