"מה, אתה עוזב עבודה כזאת?"
ככה הגיב הרב שלי כשסיפרתי לו שאני עוזב את ההייטק. הוא אמר לי שאני משוגע, וצדק.
עזבתי משרה טובה שאיפשרה לי גם ללמוד כל בוקר, ובשביל מה? לא הייתה לי תוכנית, לא חיכתה לי משרה אחרת ולא ידעתי לאן אני הולך.
להייטק הגעתי קצת אחרי הצבא, כשחברים הזמינו אותי להצטרף לסטרטאפ שלהם. נהניתי שם, באמת, אבל משהו בפנים ידע שזה לא המקום שלי. התחושה התחזקה כשבשלב מסוים התחלתי להעביר שם שיעור קטן בפרשת השבוע, עד ששמתי לב שאני מחכה לשיעור הזה יותר מכל דבר אחר שאני עושה. פה חשדתי.
לקח לי הרבה זמן עד שאזרתי אומץ לעזוב, לעשות זאת כך פתאום היה מפחיד. עד היום אני אומר שהשערות הלבנות שלי התחילו בתקופה שאחרי…
זה לא היה קל: בהתחלה ניצלתי את הזמן ללימודים, לימדתי בכמה מקומות ובעיקר חיכיתי לאיזה קול פנימי שיגיד לי לאן אני ממשיך. זה הרגיש כמו אישה מעוברת: משהו בפנים מתבשל, ואין לי מושג מה.
בשבוע שעבר קראנו על נח, שהיה לו בדיוק את מה שלי היה חסר: תוכנית.
ה' נתן לו הוראות מפורטות להפליא איך לבנות תיבה, איזה עץ לבחור, באילו מידות, איפה יהיה הפתח וכמה קומות. "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ". ונח עשה בדיוק את זה: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".
השבוע מגיע אברהם, והוראות ההפעלה נעלמות.
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". איזו ארץ? לא נאמר. בהמשך הוא יתבקש לעבור ברית מילה, ולא יידע בדיוק מה זה אומר. הוא ייצא למלחמה מבלי לדעת אם עשה את הדבר הנכון, ויקח את בנו לאחד ההרים בארץ המוריה בלי לדעת לאן.
אברהם ידע מה הוא עוזב, אך לא היה לו מושג לאן הוא הולך.
אני מניח שרובנו היינו מעדיפים להיות נח. לקבל מאלוהים שרטוט מדויק, עם מידות ותאריך, ולדעת בוודאות שאנחנו עושים את הדבר הנכון לפני שאנחנו עושים אותו. ואם ה' לא מתגלה ואומר לנו "תעשה ככה", עוצרים ומחכים לסימן. נשמע יותר נעים מאשר אברהם שיצא לדרך בלי כתובת יעד.
אז למה בכל זאת אברהם נחשב אבי האומה ולא נח?
רש"י אפיין את ההבדל ביניהם כך: על נח נאמר "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", הוא הלך יחד עם ה', ואילו על אברהם נאמר שהלך "לְפָנָיו", לפני ה'. ההבדל הוא ש"נח היה צריך סעד לתמכו", מישהו שיתמוך בו לאורך כל הדרך, "אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו", מוצא את הכוח בעצמו והולך קדימה.
אברהם לא היה רחוק יותר מה', בדיוק להפך. ה' סמך עליו מספיק כדי לתת לו ללכת לפניו. אי הוודאות שאברהם חווה איננה סימן שה' נעלם לו, אלא אות של אמון.
אז מה אפשר לקחת מזה?
כשעומדים מול החלטה ואין לנו שום סימן ברור מלמעלה, לא חייבים לחכות לשרטוט מדויק של תיבה. זה הזמן להתחבר לאברהם שבתוכנו – לעשות את הצעד הבא שנראה נכון, ולבקש מה' שיראה לנו את הדרך תוך כדי.
זמן קצר אחרי שעזבתי את ההייטק, התקשר אליי חבר עם הצעה: "אנחנו פותחים איזה עלון שבת חדש, קוראים לו 'קרוב אליך' והוא יעסוק בחסידות. מחפשים רכז מערכת לכמה שעות בשבוע, מעניין אותך?". לא היה לי ניסיון, אבל אמרתי כן.
מהר מאוד זה הפך לחצי משרה, אחר כך למשרה מלאה, וככה הגעתי אל עולם הכתיבה.
לא ידעתי שהטלפון הזה יגיע. לא ידעתי שהשיעור הקטן בהייטק יוביל לעלון, ומשם לספרים ולסוכרייה שאתם קוראים עכשיו. מהעיבור הזה נולד משהו, והסוכרייה הזאת היא "הארץ אשר אראך" שלי.
כדאי לזכור שלפעמים ה' לא נותן לנו תוכנית. הוא שולח אותנו לדרך, וסומך עלינו שנלך לפניו.
שבת שלום,
דרור יהב
לעילוי נשמת אבי מנחם בן חיים הלוי הכ"מ
▶ השיר של השבוע: ישי ריבו (הפרויקט של עידן רייכל), "אור כזה"
שתפו והצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת