ספר לי עליו

חוברת זו נכתבה בעקבות חוויות אישיות שצברתי בשבעה על אבי ע"ה. אבא אומנם זכה להגיע לגיל גבורות, אבל נפטר באופן פתאומי והותיר את כולנו המומים ודואבים. מיד לאחר הלוויה החלו לזרום לביתנו אנשים רבים, בני משפחה, שכנים, חברים וקולגות מהעבודה, חלקם הכירו אותו וחלקם פשוט באו לחלוק איתנו את כאבנו. במהלך השבעה הייתי שקוע לחלוטין בחווית האבלות, אבל מדי ערב ישבנו יחד בני המשפחה ועיבדנו את חוויות היום. הייתי אסיר תודה על כל מנחם שהגיע לשבעה והשתתף בצערנו, אך שמתי לב כי כמה מהם נגעו בנקודות עמוקות שניחמו אותי יותר מאחרים.

החוויה הזו גרמה לי להבין שניחום אבלים הוא משימה חשובה מאוד, אבל לא פשוטה. שבעה היא דבר שאף פעם לא מתכוננים אליו, לא מצד האבלים ולא מצד המנחמים. היא כרוכה במבוכה ובאי-נעימות, ולפעמים, גם כשהכוונה טובה, היא עלולה להחמיץ את מטרתה. מכיוון שהניחום הוא כל כך משמעותי עבור האבלים, החלטתי לרכז כמה תובנות שלמדתי ולכתוב מדריך קטן למנחם.

אני מקדיש אותו לזכרו של אבי, שאין מתאים יותר משמו לחוברת כזו - מנחם יהב בן צ'רנה וחיים הלוי ז"ל.

על פי היהדות, כשאדם נפטר מתאבלים עליו במשך שבעה ימים רצופים. האבלים שיושבים שבעה הם בני המשפחה הקרובים ביותר: בן או בת זוג (נשואים), ילדים, הורים, אחים ואחיות. מעגלים נוספים, כמו נכדים, סבים, בני זוג לא נשואים וחברים קרובים מאוד, אינם צריכים לשבת שבעה. יש המכנים אותם "האבלים השקופים", ולכן כדאי להתייחס גם אליהם, כי לעיתים הם עוברים את שלבי האבל לא פחות מהאבלים המחויבים בשבעה.

היהדות רואה באבל תהליך מתמשך, שכולל כמה שלבים:

1. מרגע הפטירה - עד הקבורה האבל נקרא "אוֹנֵן", ובשעות אלה הוא פטור כמעט מכל החובות הדתיות (מצוות עשה), כמו תפילות וברכות. זאת בשל ההלם הראשוני והצורך לדאוג לקבורת הנפטר בהקדם האפשרי.
2. ההלוויה - בשל האיסור ביהדות להלין את המת, ההלוויה נערכת בדרך כלל ביום הפטירה עצמו. רק כשיש צורך גדול, לדוגמה בן משפחה שנמצא בחו"ל ומתעכב, נוהגים לחכות. בדרך כלל בהלוויה האבלים קורעים את הבגד שאיתו יישבו כל השבעה. הקריעה מסמלת את החלל שנפער בנפש.
3. סעודת הבראה - מתקיימת כשהאבלים חוזרים מבית הקברות לבית הנפטר. בשלב זה אמורה הסביבה הקרובה - בני המשפחה המורחבת, שכנים או חברים, לדאוג להם לסעודה הראשונה המכונה "סעודת הבראה" (מלשון הבראה, לחזק אותם). המסר שלה הוא: אתם לא לבד, בשעה הקשה הזו יש מי שדואג לכם. נוהגים לאכול מאכלים עגולים כמו פיתות, ביצים קשות ועדשים, המסמלים שהחיים הם גלגל חוזר.
4. השבעה עצמה - שלושת הימים הראשונים נחשבים לקשים יותר, וכפי שאמרו חכמים "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד". נוהגים שהאבלים יושבים על כיסאות נמוכים. מדליקים נר נשמה, מכסים את המראות והתמונות בבית. האבלים אינם יוצאים מהבית ואינם הולכים לעבודה אלא מתרכזים באבל ומקבלים מנחמים.

השבעה היא רק תחילת הדרך. אחריה בא יום השלושים, שהוא מעין תקופת מעבר הדרגתית לשגרה. על שאר הקרובים מנהגי האבלות נפסקים לאחר שלושים יום, אך מי שאיבד הורה נוהג מנהגי אבלות מסוימים במשך שנה שלמה.

ההלוויה הינה מצווה גדולה המכונה "חסד של אמת". זהו רגע משמעותי ביותר של פרידה מאדם, וההשתתפות בה היא מצווה של כבוד המת. מאחר והאבלים מבולבלים והמומים בזמן הלוויה, ברוב המקרים כדאי שההשתתפות בלוויה לא תבוא במקום ביקור הנחמה בשבעה.

אם אתם מתלבטים האם חשוב שתגיעו ללוויה, השאלה תלויה בעיניי בכמה דברים: אם הכרתם את הנפטר בעצמכם; אם יש לכם קשר קרוב אל האבלים (לדוגמה חברים קרובים, שכנים, מעסיקים ועמיתים במקום העבודה וכו'); או שנוכחותכם עשויה להיות משמעותית עבורם. אם התשובה לאחת מהשאלות הללו חיובית, ראוי לעשות מאמץ ולהגיע. זה יהיה משמעותי מאוד לאבלים.

היהדות רואה בניחום אבלים מצווה גדולה, שמי שמקיים אותה הולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שניחם את יצחק לאחר פטירת אברהם אביו:

"מָה הוּא מְנַחֵם אֲבֵלִים, אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים"

על פי תלמוד בבלי, סוטה יד ע"א

תכלית הניחום היא להפיג את צערו של האבל ולהרגיעו.

הרמב"ם הוסיף שיש שני סוגים של חסדים: סוג אחד, חסדים שאדם עושה בכספו, כמו צדקה, וסוג שני הוא חסד שאדם עושה בגופו ממש, ומעלתו גדולה יותר. ניחום אבלים שייך לסוג השני, כי כסף אפשר להעביר, אבל הנוכחות בשבעה היא משמעותית וחד-פעמית.

השבעה מתחילה מיד אחרי הלוויה ומסתיימת בבוקר היום השביעי. לדוגמה, אם ההלוויה הייתה ביום שלישי, האבלים קמים מהשבעה ביום שני בבוקר, אז שימו לב לא להגיע אחרי שכבר קמו. אם הלוויה הייתה בערב, לאחר שקיעת החמה, זה נחשב כבר היום הבא.

בשבת עצמה לא יושבים שבעה. האבלים קמים כשעתיים לפני כניסת השבת, וחוזרים לשבת במוצאי שבת.

חשוב לדעת - אם הלוויה הייתה לפני חגים מסוימים, החג מסיים את השבעה. מדובר בראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות. חלק מהמשפחות ממשיכות לקבל מנחמים לאחר החג, אבל אז כבר לא חלים עליהם דיני השבעה.

לעיתים מפרסמים שעות ניחום מסוימות, כדי שלאבלים תהיה אפשרות להתארגן, לנוח ולאכול. מקובל לא להגיע בשעות הבוקר המוקדמות (אלא אם כן מתקיימת בבית תפילת שחרית), לא בין שתיים לארבע ולא בשעות הערב המאוחרות. אם התכוונתם להגיע בשעות הללו, כדאי לוודא מראש שזה מתאים.

כמעט תמיד, כל אדם שמגיע לנחם הוא משמעותי עבור האבל, גם אם נראה לכם שאינכם קרובים במיוחד. הניסיון מראה שדווקא נוכחות של מי שלא היה 'חייב' לבוא ובכל זאת הטריח את עצמו מרגשת מאוד את האבלים ומכבדת את הנפטר. אם לא נוח לכם לבוא לבד, אפשר לבוא בחבורה, למשל כמה אנשים מהעבודה יחד, כדי שהאבל לא יישאר נבוך.

פנים מהעבר יכולות לשמח מאוד, כמו חברים מהצבא, חברי ילדות או אנשים קרובים אחרים. שימו לב שהביקור לא יהפוך לפגישת מחזור על חשבון האבל, אבל זה בהחלט יכול להיות פתח יפה לחדש קשר ישן.

השבעה הראשונה בהיסטוריה מתוארת בתנ"ך, בספר איוב.

איוב היה אדם ישר וירא אלוהים שהיה לו הכול, ובתוך ימים אחדים איבד את כל היקר לו, את ילדיו, את רכושו ואת בריאותו. שלושה מחבריו שמעו על האסון ובאו אליו. "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד". הם לא דיברו, רק חיכו בשתיקה עד שהוא יפתח. מכאן ההלכה הראשונה בהלכות ניחום אבלים:

"אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לִפְתֹּחַ עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה"

שולחן ערוך, יורה דעה שעו

חכו שהוא יתחיל לדבר ויקבע את כיוון השיחה, ואם קשה לו, אפשר בעדינות לפתוח לו פתח, ולתת לו להוביל משם.

האבל הוא שמכתיב על מה מדברים וכמה. כמעט תמיד האבלים ירצו לדבר על המנוח. אובדן של אדם קרוב הוא כמו איבר שנקטע מהגוף, וכמו ב"כאבי פנטום" שבהם ממשיכים להרגיש את האיבר גם אחרי שאיננו, כך גם באבל. הדרך של הנפש להתרגל היא לדבר על האובדן שוב ושוב.

חכמת היהדות מספרת שכשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו הגדולים לנחמו, וכל אחד הכין דרשה יפה שהציעה לרב דרך לקבל את הגזרה ולמצוא כוח להמשיך. אחד סיפר על אהרן הכהן שאיבד את שני בניו ביום אחד ושתק, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אחד דיבר על איוב שאיבד את כל ילדיו ובירך, "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ". אבל רבי יוחנן לא התנחם מאף אחד, להיפך: "לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של אחֵר?".

לבסוף נכנס תלמידו רבי אלעזר בן ערך. הוא לא פתח בדרשה אלא דיבר על הבן עצמו, על מה שהספיק ללמוד ועל האיש שהיה. הוא נתן משל על אדם שהמלך הפקיד בידיו חפץ יקר ערך, וכל ימיו חשש שמא החפץ יאבד. רק כשהשיב אותו בשלמותו הוא נרגע. כך גם בנך היה פיקדון בידך, הספיק להתמלא בתורה ובמעשים טובים, ועכשיו זכה לחזור שלם לבעליו. רק אז נשם רבן יוחנן בן זכאי לרווחה ואמר, "נִחַמְתָּנִי כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין". לא דרשה הציעו לו אלא הקשבה ושיח על הבן שהלך.

הדרך הטובה ביותר לנחם היא להתעניין, לשאול ולהקשיב באמת. אל תתמקדו רק בשנים האחרונות, שלפעמים היו קשות ורוויות מחלות או אישפוזים, אלא דווקא בזמנים הטובים. לא איך הוא מת, אלא איך הוא חי. איזה אדם הוא היה, איפה נולד, במה עסק, מה אפיין אותו, איזה מסר הוא משאיר אחריו? על אלה הם ישמחו לספר. אם יש לכם זיכרון אישי, סיפור או תובנה שקיבלתם ממנו או מצורת חייו, שתפו אותם. זו תהיה מתנה אמיתית.

כמה דברים שאולי יעשו הבדל גדול, מהרגע שנודע לכם ועד הקימה מהשבעה.

עוד לפני שבאים

אפשר לעזור הרבה כבר עכשיו. תוכלו להפיץ בקבוצות הרלוונטיות את ההודעה על השבעה, ולברר בעדינות עם קרובי משפחה (לא עם האבלים עצמם, שעסוקים כרגע מאוד) אם צריך עזרה בציוד כמו כיסאות או אוכל, והאם מתקיים במקום מניין תפילה שאפשר לעזור להשלים.

כשנכנסים

• לפי המנהג, לא אומרים לאבלים 'שלום' ולא מושיטים להם יד ראשונים; הם לא במצב של שלמות עכשיו. אפשר לפתוח ב"הצטערתי מאוד לשמוע", ואם נתקעתם, גם "אין לי מילים" או "אני חושב עליך" זה בסדר גמור.
• מומלץ לשבת קרוב ובגובה העיניים. האבלים יושבים על כיסא נמוך, והצוואר שלהם יכול לכאוב מלהביט כל היום כלפי מעלה. אל תשבו רחוק מאחור אם יש כיסא פנוי לידם, ושימו לב לא לשבת על כיסאות האבלים הנמוכים, אתם חלילה לא אבלים בעצמכם.

עשו ואל תעשו

• יש אמירות שנשמעות מנחמות אבל דווקא מכבידות. למשל, משפטים כמו "אז איך תתמודדו עכשיו?" או "אי אפשר להתגבר על זה" בעיקר מחלישים.
• התמקדו בצרכי האבל. אם הוא זקוק להקשבה, הקדישו לו את זמנכם. אם הוא עסוק בשיחה עם אחרים, העסיקו את עצמכם בשקט ותנו לו להרגיש נוח.
• אל תפטפטו עם מנחמים אחרים תוך כדי, וכמובן אל תנצלו את הביקור לדברים שאינם קשורים לשבעה.

אוכל וזמנים

• אפשר ומומלץ להביא אוכל או שתייה בכשרות המתאימה לבית.
• האבל אינו משמש כמארח, ולפעמים הוא עסוק עם מנחמים אחרים. הרגישו חופשי למזוג לעצמכם ולהתכבד במה שיש. בבתים מסוימים ישמחו אם תכוונו את הברכות לעילוי נשמת הנפטר.
• כאמור, היו רגישים ללוחות הזמנים. אם ביקשו להגיע רק בשעות מסוימות, התחשבו בכך.
• אין צורך להישאר הרבה זמן, ככלל אצבע ניתן לומר שחצי שעה לרוב מספיקה ומחממת את הלב, וגם מפנה מקום למנחמים הבאים. אם נשארתם לבד עם האבל וכבר מאוחר, סבירות גבוהה שזה הזמן ללכת.
• עדיף לא להתקשר לאבלים בימי השבעה, אפשר לשלוח הודעה או לברר עם קרובים מתי נוח להם לדבר. אם לא הספקתם להגיע, כדאי לשלוח הודעת תנחומים. זה יראה לאבל שגם מרחוק אתם חושבים עליו.
• אפשר לנחם גם אחרי השבעה, עד יום השלושים. מפגש אישי אכפתי תמיד מחמם את הלב הכואב ואין לו תחליף.

שאלות

כשיוצאים

אומרים את ברכת הפרידה. המנהג היהודי הוא לנחם את האבלים בנוסח מיוחד. האשכנזים נוהגים לומר "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם", כלומר: הקב"ה ינחם אתכם כחלק מהנחמה הכללית של האומה. והספרדים נוהגים לומר - "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנֻחָמוּ". שני המנהגים מקובלים, ובכל מקרה אלה ברכות נחמה מדויקות להפליא, משום שהן מכירות בכך שאת התנחומים האמיתיים נוכל לקבל רק כחלק מכלל ישראל ומעבר לגדרי העולם הזה, המוגבל והסופי.

יש עוד עיקרון אחד שכדאי לזכור אחרי השבעה: להתאים את עצמכם לשלב שבו האבל נמצא. מי שפוגש חבר שבועיים אחרי שקם מהשבעה, כשהאבל כבר עבר תהליך של עיבוד, ופותח ב"וואו, לא שמעתי, מה קרה? ספר לי", עלול להחזיר אותו בלי כוונה אל שלב כואב של האבלות. היו רגישים למקום שבו הוא נמצא היום, כי מה שהתאים לשבעה אולי כבר פחות מתאים כעת. אפשר לומר למשל: "הצטערתי לשמוע", גם אחרי זמן, זה עדיין מנחם.

אומרים שהיום הקשה ביותר של השבעה הוא היום השמיני, כשכולם חוזרים לחיים והאבל נשאר מול קירות ביתו. אל תשכחו אותם אחר כך בטלפון קצר, הודעה, הזמנה לקפה או ביקור בעוד שבועיים. גם הנחמה לא נגמרת ביום השביעי. ועל הנחמה הגדולה מכולן הבטיח הנביא ישעיהו בשם ה', "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". כמו אמא, שמיד מרגישה את הכאב ויודעת מה לומר כדי לרפא את המכה, כך ינחם אותנו הקב"ה במהרה בימינו.