הי, אני דרור יהב!

ננערתי ממקומי. מובן שלא ידעתי. גם איש מהחברים סביבי לא ידע. גירדתי את הראש במבוכה, לקחתי את הסידור וניסיתי, מתוקף היותי היהודי שבינינו, לגלות את התשובה. אך לשווא. למרות שחגגתי בר־מצווה ועליתי לתורה כמה שנים קודם לכן, לא ממש הכרתי את התפילה, והמבטא הגרמני הכבד של החזן הקשה עלי להבין מה הוא אומר.

תוך שאני מנסה לחשוב על תירוץ טוב שיעזור לי ליישב את מצפוני, חלפה בי מחשבה. רק יום קודם לכן ביקרנו, ישראלים וגרמנים, במחנה ריכוז, ביקור שהותיר בנו רושם עצום. עברנו בין הצריפים, נגענו בגדרות התיל וערכנו טקס זיכרון עם שירים עצובים לזכר היהודים שנרצחו שם. נשבענו לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח.

אבל באותו רגע, באולם הכמעט ריק בבית הכנסת של בון, שאלתי את עצמי:

את מי בדיוק אני מייצג כאן?

אני מרגיש זר בבית הכנסת לא פחות, אולי יותר, מהגרמנים שאיתנו. למען האמת, מבחינות רבות אין בינינו שום הבדל: אנחנו מתלבשים אותו דבר, שומעים את אותה מוזיקה, אוהדים את אותן קבוצות כדורגל. איזה מין יהודי אני, ובמה בדיוק מתבטאת היהדות שלי?

נזכרתי שכהכנה למשלחת, שמענו סדרת הרצאות על ההיסטוריה של יהודי אירופה.

עכשיו הבנתי שאני אולי יודע הרבה על הדרך שבה יהודים מתו, אבל איני יודע כמעט דבר על הדרך שבה יהודים חיים.