הרבי מלובביץ' אף פעם לא קרא לפרשה זו בשמה, אלא העדיף את השם "פרשת הטהרה".
כי זה אולי החידוש הגדול שלה – כולנו יודעים כמה קל להיטמא, אבל להיטהר… זה כבר עולם אחר.
התורה אומרת על המצורע: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". המצורע הוא בודד. אין לו בית, אין לו מקום, אין לו עם מי לדבר, אין עם מי לפתוח את הלב. אתם חושבים שזה בגלל שזה העונש שלו? בדיוק ההיפך! אני חושב שהוא נעשה מצורע בגלל שהוא יושב בדד.
והאמת היא שלכל אחד יש מצורע קטן בפנים, שלא מוצא את מקומו בעולם.
התורה אומרת שאפשר להיטהר, אפשר למצוא מקום. ואיך עושים את זה?
רבי נחמן אומר: "כשיש לאדם לב, אין שייך אצלו מקום. כי אדרבא, הוא מקומו של עולם, כי האלוהות הוא בלב… נמצא מי שיש לו לב ישראלי, אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שייך אצלו מקום כלל. כי אדרבא, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".
הכל מתחיל בלב. כי כשהלב מכוון, גדול, פתוח, מחובר – אין הגבלה של זמן ומקום. כשאני אוהב את אשתי, את ילדיי, את השכן ברחוב, את השמיים, את ה', הלב מלא. ואז כל העולם הוא הבית שלי… אין צרעת ואין בדידות.
"אהבתי אתכם, אמר ה' ".
כשאני אוהב, כל העולם – מקומי.
שבת שלום!