שמעתי פעם סיפור על שליח חב"ד בחוץ לארץ, שהחליט לארגן מסיבת חנוכה מושקעת. הוא השקיע אלפי דולרים באולם, תזמורת, קייטרינג, הגברה. אחר כך פרסם את האירוע בכל מקום, וחיכה לקהל גדול.
אלא שבאותו יום התחילה סופת שלגים עזה. ובשעה שבה האירוע היה אמור להתחיל, רק אדם אחד חיכה לו באולם הריק.
השליח הסתכל על האיש, חשב על כל ההשקעה שירדה לטמיון, ושלח אותו הביתה. בשביל מה להפעיל את כל המערכת עבור אדם אחד? אחר כך הוא כתב לרבי מלובביץ' וסיפר על הכישלון.
הרבי ענה לו כך: בדרך כלל כשעורכים אירוע ומגיעים אלף איש, רק עשרה אחוזים באמת באים לשמוע. מבין המאה ששומעים, רק עשרה באמת מבינים את מה שניסית להגיד. ומבין אותם עשרה שהבינו מה אמרת, רק אחד יעשה עם זה משהו ויישם את זה בחייו. הקב"ה שלח לך ישירות את אותו אדם, ושלחת אותו הביתה?
הסיפור הזה מזכיר תופעה שמופיעה בפרשת השבוע.
בפרשה הקודמת ראינו שאברהם ושרה יצאו לכנען עם עוד אנשים, "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". חכמינו הסבירו שאלה האנשים שאברהם ושרה גיירו והכניסו תחת כנפי השכינה. מה היה היקף הגיור הזה? לפי הרמב"ם, "נתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם".
אלפים ורבבות!
תחשבו על זה רגע – אברהם הצליח ליצור תנועה המונית של אנשים שהאמינו באל אחד. במושגים של היום, היו לו מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. ובכל זאת, בכל הפרשות הבאות, לא שומעים עליהם כלום. אין להם זכר, נאדה. לאן נעלמו כל האלפים הללו?
יתרה מכך: בפרשת וירא משהו משתנה. המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שייוולד להם בן, ומשלב זה אברהם ממקד את כל מאמציו רק ביצחק. במקום אלפים, איש אחד. מה קרה? למה השינוי הדרסטי?
לדעתי, התשובה טמונה באירוע מכונן שהתרחש בפרשה הקודמת.
אברהם יצא למלחמה כדי לשחרר את לוט, בן אחיו, וחזר כמנצח ממלחמתו נגד ארבעת המלכים. זה היה ניצחון ענק, ועל פי המדרש, בחזרתו כל עמי האזור יצאו לקראתו והעניקו לו כבוד יוצא דופן: "ועשו לו בימה גדולה, והושיבו אותו למעלה ממנה והיו מקלסין (מברכים) לפניו ואומרים … מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו".
תארו לעצמכם את הרגע הזה. אברהם, איש האמונה באל אחד, עומד במרכז במה ענקית, המונים מעריצים אותו, מציעים לו מלכות, נשיאות. זהו שיא ההשפעה שעליה חלם! אך אז הם מוסיפים עוד "פרט קטן" – תהיה אלוה שלנו.
אברהם מסרב: "אל יחסר העולם מלכו, ואל יחסר העולם אלוהו".
אברהם מבין שמי שמקדש שם שמים וקורא בשם ה', אסור לו להתפתות לכבוד שמרעיפים עליו. ההשפעה האמיתית לא תבוא מהמוני מעריצים שהופכים אותו לעבודה זרה. זה הרי היפך כל מה שהוא לימד! וכך, בלב כבד, מבין אברהם כי הניסיון לצרף תלמידים בלתי ראויים הוא חסר תוחלת.
הדרך היחידה להשפיע באמת, לשנות מן השורש את תפיסת עולמם של בני האדם, היא אחרת.
הדרך הזו היא המשפחה.
אברהם מבין שעליו להעביר את המסר לא דרך ה"אינסטגרם וה"טיקטוק" של התקופה, אלא דרך הבית. דרך ילדיו. דרך שולחן שבת. הוא מבין שהמוסד המתאים ביותר ליצירת שינוי חינוכי הינו דווקא המשפחה המצומצמת, ולא המסות.
בימינו, הדברים רלוונטים מתמיד. בעולם המערבי, המשפחה – המוסד החברתי הוותיק ביותר – הולכת ומתרסקת.
בעשורים האחרונים שיעור הנישואין ירד בכ-40%; בארה"ב, הערכות מדברות על כ-45% גירושין. שיעור הרווקים והרווקות בכל העולם עולה ועולה, ומספר הילדים יורד ויורד.
ב'אקדמיה', ישנם קולות שטוענים שהמשפחה עצמה היא בעיה. ה'פילוסופית' סופי לואיס כתבה ספר שלם שבו היא טוענת שאף אחד לא יזיק לך יותר מבני משפחתך, ושגם במשפחות "מאושרות" העבודה הבלתי-מוערכת של גידול ילדים הפכה לבלתי נסבלת.
ואברהם אבינו?
הוא מאמין במשפחה. לא רק מאמין, הוא בוחר בה כצינור המרכזי להעברת המסורת. כל ההרצאות והקהל והמעריצים, לא יישארו. רק מה שתעביר לבתך, לבנך, בשקט בבית – "ושיננתם לבניך" – זה מה שנשאר לדורות.
רק דרך החיים המשותפים, דרך הקירבה והקשר, אפשר לפעול שינוי.
לפעמים זה לוקח שנים עד שרואים פירות.
לפי היהדות, המשפחה היא הבסיס של הכול. ולכן הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא להשקיע במשפחה שלנו, לחזק את הקשרים ולהרבות חיבור ואהבה.
כמו בשירה של פניה ברגשטיין:
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי – עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
שבת שלום!
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי סוכרייה לשבת.